top of page
  • Inbal Cohen Hamo

ספציפיות של מקום

מיוון קוון (Kwon, 1997) מנתחת את האופנים בהם אמנות מודרנית מתייחסת למקום התצוגה. קוון טוענת כי האמנות המודרנית הלכה והתרחקה מהפיזיות של המקום, ושאפה לנתק בין האובייקט לחלל התצוגה. האמנות של דונלד ג'אד וחבריו לתנועה המינימליסטית לא התענינה במקום התצוגה, במזג האוויר, בעומס התחבורה, בגודל החלל ובמיקומו, או במצבו של הצופה. היא עסקה בעצמה, בחומריות שלה, במחשבה על עצמה. תפקידה של הקובייה הלבנה היה לנתק את חלל התצוגה מעולם החיצון, וליצור מצג של "אובייקטיביות" ו"אמת". מנגד התקיים מהלך שונה לגמרי דרך עבודות האדמה (למשל הספירלה של רוברט סמיתסון) ו"קשת מוטה" של ריצ'רד סרה שנוצרו במיוחד למקום מסוים, ולא ניתן להעביר אותן, או שהעברה שלהן משנה אותן לחלוטין.

בעבודות תלויות המקום כיום, מרחב התצוגה חוזר ותופס את מקומו כמקום ממשי ומרחב פיזי, וגם כמרחב שיח בין האמן לעולם – שמתייחס לכל האספקטים של המקום – מהפיזי ועד הרעיוני והביקורתי.

מארק דיון יוצא למסעות חקר ואיסוף פסאודו מדעיים, אוסף מוצגים באתרים נבחרים, ואחר כך מציג אותם במוזיאון – המקום האחד מיוצג באופן שהאומן בחר במקום האחר, בחלל התצוגה.


מזח לולייני רוברט סמיתסון

קשת מוטה ריצ'רד סרה

פרויקט "הבניין" משתמש במרחב הפיזי של חלל התצוגה בשני אופנים – גם כמרחב חקר שעובר פירוק והרכבה באמצעות צילום בעיקר, וגם כמרחב תצוגה, שהדימויים המוצגים מתייחסים אליו בה בעת שהם מעצבים אותו.

זהו למעשה מהלך כפול – חקר של מקום, חקר מקום התצוגה והקשר ביניהם. חלק מהדימויים שהוצגו היו ביחס ישיר למקום – למשל דימויי חריצי הבטון המפותלים שהמשיכו את החריצים הממשיים בקירות הבניין. יציקות סיליקון אדומות מילאו את חריצי הרצפה והנכיחו אותה כאובייקט במרחב התצוגה.



9 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page